תביעה זו ענינה שכר טרחה שהתובע, טוען רבני, זכאי לו (ככל שהוא זכאי לו), בגין שירות שנתן לנתבעים בייצוגם בפני בית הדין הרבני לצורך קבלת אישור בדבר יהדותה של הנתבעת קודם לנישואיה לנתבע.
העובדות שהובררו בפני במהלך הדיון הינן כדלקמן:
הנתבע עמד להינשא לנתבעת, שהינה עולה מברית המועצות, ביום 10.1.07. במהלך תקופה של מספר חודשים קודם לכן התעוררו בעיות בקשר לקבלת אישור הרבנות לנישואין בשל העובדה שלא ניתן אישור ליהדותה. הנתבעים, אשר כבר קבעו מועד לחתונה, שלחו הזמנות וערכו את כל ההתארגנויות הנצרכות לקיום הארוע, רצו לקיים אותה במועד שנקבע, בין היתר בשל העובדה שאמה של הנתבעת היתה חולה מאוד והנתבעים רצו להספיק ולהתחתן בהקדם על מנת שאם הכלה תוכל להשתתף בארוע.
ביום 21.12.06 נפגשו התובע ואבי הנתבע, שהיו שכנים במשך שנים ארוכות, באקראי ברחוב ואבי הנתבע (להלן: שוורץ) שאל את התובע באם יוכל להסתייע בשירותיו בענין דחוף, ומשהסכים התובע נפגשו השניים במשרד התובע ביום 24.12.06. במועד זה סיפר שוורץ לתובע כי ההליכים בבית הדין הרבני מתנהלים בעצלתיים ונוצרה בעיה בשל המועד שנקבע לחתונה, וכן ציין בפניו כי בית הדין הרבני בהחלטתו מאותו היום דרש מסמכים שונים אשר המצאתם עלולה להיארך זמן רב, וביקש שהתובע, באם הוא יכול יפעל להקדמת הדיון בענין והסדרת אישור יהדותה של הנתבעת.
התובע ניאות לקבל על עצמו את הטיפול בענין, קיים פגישות עם מר שוורץ, ועם הנתבעים, וביום 26.12.06 חתמה הנתבעת על יפוי כוח לטובת התובע. התובע הגיש בקשה לקביעת מועד מוקדם לדיון בבית הדין הרבני ובקשתו נענתה והדיון נקבע ליום 2.1.07.
במהלך הימים הבאים קיים התובע מספר שיחות טלפון עם הנתבעים, וביום הדיון קוימו מספר שיחות טלפון לגורמים שונים על מנת לקדם את הטיפול בענין. הדיון בבית הדין היה ממושך ובסופו ניתן ביום 2.1.07 האישור המיוחל, כאשר בית הדין מוותר על חלק מדרישותיו למסמכים שונים, דרישות שהועלו קודם לכן.
גדר המחלוקת בין הצדדים
אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע טיפל בענין וכי בעזרתו התקבלה התוצאה המיוחלת, דהיינו, הנתבעת הוכרה כיהודיה והנתבעים יכלו להינשא (במז"ט) ביום 10.1.07 כפי שתכננו, אם כי קיימת מחלוקת באשר להיקף העבודה שהשקיע התובע בענין ותרומתו הנטענת להשגת האישור.
המחלוקת שנפלה בין הצדדים הינה לענין זכאותו של התובע לשכר טרחה עבור שירותיו אלו, ובאם כן, מה הוא גובה השכר לו הוא זכאי.
מחד טוען התובע כי הוא זכאי לשכר טרחה בסך השווה ל4,000$ בצירוף מע"מ, והעמיד תביעתו על הסך של 17,800 ש"ח כגובה סמכות בית המשפט, כאשר מנגד טוענים הנתבעים כי התובע כלל אינו זכאי לשכר טרחה מאחר והסכים ליתן את השירות המבוקש מטעמי חברות המבוססת על יחסי השכנות וכ"מצווה" על מנת לסייע לבני הזוג להינשא כיהודים.
התובע לא החתים את הנתבעים או את מר שוורץ, שפנה אליו בשמם, על הסכם שכר טרחה, ולמעשה עד לאחר שהסתיים ההליך בבית הדין הרבני בהצלחה, לא נקב בפניהם בגובה שכר הטרחה שהוא דורש עבור עמלו. התובע אמנם טען כי ביום הדיון בבית הדין הרבני ציין בפני הנתבעים כי "טיפולו בתיק יהיה יקר", דבר המוכחש ע"י הנתבעים, אולם גם הוא אינו טוען כי קודם להשלמת הטיפול בענין התגבשה הסכמה בין הצדדים בנוגע לגובה שכר הטרחה.
דיון והכרעה
בראשית הדברים אציין כי אינני מקבלת את טענות הנתבעים שהתובע אינו זכאי כלל לשכר עבור עמלו ואף לא את טענתם כי היקף עבודתו של התובע היה מצומצם ביותר והוא לא העלה תרומה של ממש לקבלת האישור המבוקש. אין לי ספק שהנתבעים ידעו שהתובע אינו נותן את שירותיו "לשם שמיים" וגם באם ציין התובע בפניהם כי זו "מצווה" לסייע להם לפתור את הבעיה שנוצרה, אין בה כדי להוות הסכמה מצדו למתן השירות חינם אין כסף, כאשר לנתבעים ידוע שהתובע הינו טוען רבני ובכך פרנסתו.
מנגד, בהעדרו של הסכם שכר טרחה או ראיות לקיומה של הסכמה בדבר גובה שכר הטרחה, יש לאמוד את גובה השכר הראוי לו זכאי התובע, וזוהי מלאכתו של בית המשפט אשר כבר נדונה שוב ושוב בבית המשפט העליון אשר קבע בע"א 9282/02
יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל פ"ד נח(5) 20 בעמ' 27:
"כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע"א 261/86
חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד
, פ"ד מג(1) 160, 165; פרשת
ביניש-עדיאל
הנ"ל). בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין (ראו ע"א 499/89
רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין
, פ"ד מו(4) 586, 593). כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון - במידה וקיימת שיטה כזו (על הדרכים המקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין, ראו למשל ע"א 2871/00
מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט
(טרם פורסם)).
ובעמ' 31 הוסיף וקבע כי:
"נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על המשיב-התובע. אכן, המוציא מחברו - וכאן, המוציא מלקוחו - עליו הראיה. כאשר בוחנים את טענות הצדדים בדבר השכר הראוי, יש לדעתי לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה כי לא דאג לעריכת הסכם שכר-טרחה. ברוח זו כתב פרופ' ד' פרידמן:
"בעיני ראוי לקבוע בחקיקה כלל המחייב עורך-דין לערוך הסכם בכתב עם לקוחו בדבר שכר-טרחתו. בהיעדר הוראה כזו מן הראוי להחיל את הכללים הבאים:
א) אם עורך הדין לא דאג לעריכת הסכם בעניין שכרו, ואם מדובר בנושא שקיים לגביו טווח מחירים, יש להניח לזכות הלקוח כי ציפה לכך שיחוייב בשכר הנמוך ביותר האפשרי ולפסוק בהתאם. אפשר שניתן לרכך במעט גישה זו כאשר מדובר בלקוח עסקי ובכל זאת, נראה לי כי אפילו מדובר בלקוח כזה, מוטל על עורך-הדין להכין מראש הסכם בדבר שכר-טרחתו, ובהעדרו יש לפסוק שכר ראוי על בסיס נמוך"